דוקטור פייזולה חזר מהעבודה במרפאה שלו בלוס אנג'לס ונסע במעלה ההר לבית שלו במרומי הבוורלי הילס. הוא נכנס הביתה, הוציא מהכיס ערימה של שטרות ירוקים, הניח בצד והתרווח על הספה. בזווית עין אחת הוא הסתכל על בריכת השחיה ושאל את עצמו אם להיכנס למים עכשיו או לחכות לשעות הערב המאוחרות. בזוית העין השנייה הוא ראה דרך הדלתות הרחבות, את המשרתת המכסיקנית, חדשה כנראה, שמשפשפת את שולחן הזכוכית בחדר האוכל. היא ניסתה לנקות את השולחן, אבל היה שם כתם אחד שחור קטן, דבוק בחזקה על הזכוכית. הכתם סרב להתנקות.

נאנח דוקטור פייזולה אנחה גדולה, קם ממקום מושבו, ניגש את המשרתת ואמר לה: תעזבי את השולחן הזה. הכתם הזה לא יורד. ככה קנינו אותו. אמר וחזר למקום מושבו.
המשרתת עמדה נדהמת, כנראה שנכון מה שאמרו לה על הפרסים. איזה בית גדול, איזה רהיטים משובחים, איזה שטיחים ענקיים. והנה בעליהבית הלכו וקנו שולחן פגום. יד שניה? פגם ביצור? משכה בכתפיה והלכה לעיסוקים אחרים.
דוקטור פייזולה התרווח על הספה וחשב על יד הגורל שהביאה אותו אל המקום הזה, אל מרומי הבוורלי הילס, אל הפסגה האמיתית של העולם. הוא נזכר איך לפני ארבעים שנה הוא היה רופא צעיר בבית החולים המלכותי של השאח הפרסי. הוא נזכר איך באחד מימי הקיץ החמים הוא היה בדרך להלוויה של בכיר הרופאים בבית החולים. הוא ידע שבהלוויה ישתתפו כל הגדולים והחשובים בבית החולים, שרי הממשלה ואפילו השאח בעצמו. לכן הוא היה חייב להראות במיטבו. על מנת שיראה במיטבו, הוא העיר מוקדם בבוקר את אמא שלו וביקש ממנה שתגהץ עבורו את החולצה הלבנה היפה ביותר שלו. אמא שלו קמה ובעיניים חצי עצומות גיהצה את החולצה הלבנה היפה ביותר במגהץ כבד שחומם על לבנים לוהטות. היא גיהצה ושאלה את עצמה "למה אני צריכה לגהץ את החולצות שלו?" שיתחתן ויעיר את אשתו ושהיא תגהץ את החולצות שלו עוד לפני שהשמש עולה.

דוקטור פייזולה לא רצה להתחתן, כל מה שהעסיק אותו היה העבודה בבית החולים והסיכוי לעלות בסולם הדרגות. ומי יודע, אולי יום אחד יהיה הוא הרופא הבכיר, ואולי, בעוד הרבה שנים, יעיר רופא צעיר אחר את אמא שלו שתגהץ עבורו חולצה לבנה יפה מפני שהוא ירצה להראות במיטבו בהלווייה של הרופא הבכיר, דוקטור פייזולה הוא סילק את המחשבות המטופשות מהראש בזמן שצעד יחד עם קולגה רופא ברחובות טהרן, לכיוון בית ההלוויות. מאחר והיה יום קיץ חם, הם עמדו ליד קיוסק של מיצים טבעיים והזמינו שתי כוסות גדולות של מיץ רימונים שנסחט במקום.

בכל הסיפורים, כאשר חולצה לבנה ויפה שגוהצה מוקדם בבוקר עם מגהץ ברזל כבד שחומם על לבנים לוהטות, נפגשת עם כוס מיץ רימונים, מתרחשת קטסטרופה.
דוקטור פייזולה הרגיש שיד גדולה וכבדה נותנת לו מכת ענקים על הכתף. מיץ הרימונים נשפך והכתים את החולצה הלבנה המגוהצת.
מלא חרון הסתובב הדוקטור כדי לבוא חשבון עם הדוחף, אבל לא ראה אף אחד. שנים אחר כך שאלו אותו, ובכן, מי היה זה שדחף אותך ושינה כך את מהלך חייך. מחייך הדוקטור ואומר: אין לי ספק שהיתה זו יד הגורל שרצתה שהתערבה בכוונה בחיים שלי כדי לכוון אותם כרצונה.
בינתיים, עד שישתנה מהלך חייו, הוא הסתכל בייאוש בחבר הקולגה והעיניים שלו שאלו בייאוש:"איך אני אוכל להופיע בהלוויה עם חולצה כל כך מוכתמת. ועוד במיץ רימונים". החבר הרגיע אותו ואמר "לא רחוק מכאן, גרים קרובי משפחה שלי. אין ספק שיש להם חולצה לבנה לתת לך".
כאשר דפקו השניים על הדלת של קרובי המשפחה, פתחה לואיז את הדלת. דוקטור פייזולה טבע בעיניים הנפלאות שלה. גם היא הסתכלה עליו ישר אל תוך העיניים. אבל רק הרף עין אחד היא הסתכלה עליו. היא מיד שמטה את העפעפיים כלפי מטה. כמו כל אישה צעירה היא ידעה שאישה הגונה לא מסתכלת בעיניים של גבר זר. היא נפנתה לאחור, הביאה חולצה לבנה.
הדוקטור לבש את החולצה, הלך להלוויה אבל לא נכח בה. בערב הוא חזר הביתה, ובעודו במסדרון צעק "אבא, אמא, מצאתי כלה" לכו בקשו אותה עבורי".

אני מקווה שהקורא שיודע דבר או שניים, יודע שבטהרן שלפני ארבעים שנה, לא יכול היה הבחור להזמין את הבחורה לבית קפה, לדיסקוטק או להליכה על שפת הים. ההורים חייבים להיות מעורבים במהלך.
כך קרה, שכעבור שבועיים, התכנסו בבית של ההורים של לואיז ההורים שלו וההורים שלה וקרובי משפחה שלו וקרובי משפחה שלה ודיברו על הדברים החשובים: כסף.
הם בררו את הנקודות החשובות לחיי הנישואין של הזוג העתידי. מי יקנה את הבית בו יגורו. כמה נדוניה היא תביא. כמה תכשיטי זהב הוא יקנה עבורה. האם מותר לה, לאישה שכבר תהיה נשואה, להמשיך בלימודי הרוקחות או שאחרי הנישואין היא תישאר בבית.

משך כל הזמן הזה חרך דוקטור פייזולה את הפנים של לואיז במבטים שלו. והיא, שהלחיים שלה עוד היו סמוקות מהמבטים החצופים שלה ביום שהוא דפק על הדלת, נזהרה מאוד ותקעה את המבטים שלה ברצפה.
בתום השיחות החשובות, לפני שהאורחים פרשו לבתיהם, קם הדוקטור הצעיר ולחש משהו באוזן של אבא שלו, אבא שלו חייך ולחש משהו באוזן של אבא שלה. אבא שלה חייך ולחש משהו באוזן של לואיז. לואיז הסמיקה והנידה את הראש לאות הן.
הנוהג הוא, שאחרי הפגישה העסקית, הולכת כל משפחה לביתה ועורכת בדיקות. האם המצב הפיננסי של המשפחה השניה הוא כפי שתארו אותו או הם נתונים בקשיים שהם לא הצהירו עליהם. האם אין מחלות גנטיות במשפחה, מחלות שיכולות לעבור לדור הבא? האם אין חלילה מישהו מבני המשפחה בבית הסוהר? האם מישהו מבן המשפחה השניה הוא לא רועה זונות, מכור לסמים או אלכוהוליסט? רק אחרי כל הברורים, ורק אם התוצאות שמתקבלות מניחות את הדעת, רק אז מרשים לבני הזוג הצעירים להיפגש ביחידות.

דוקטור פייזולה לא יכול לחכות. האהבה בוערת בו כבר שבועיים שהם כמו שני נצחים והוא לא יכול להמתין עד שיפגוש בה ביחידות. מאחר וכולם, כולל ההורים שלה וכולל היא עצמה מסכימים, אין סיבה שלא יפגשו עכשיו ביחידות.
נבחרה קרובת משפחה מבוגרת שליוותה אותם לאחד מבתי הקפה באחד מבתי המלון המפוארים של טהרן של השאח.
הם ישבו זה מול זו והסתכלו עמוק עמוק בעיניים. עכשיו כבר מותר. דוקטור פייזולה ידע שהוא רוצה אותה. ידע שהוא אוהב אותה וידע ששום דבר לא בטוח. מחר יכול לבוא איש אחר, עם עמדה בכירה יותר בבית החולים, עם יותר כסף, עם משפחה מיוחסת יותר, והיא תינתן לאחר.

הוא רצה להבטיח אותה לעצמו ולא ידע איך לעשות את זה. הוא לא ציפה שיהיה לו האומץ לבקש לפגוש אותה ביחידות ולכן לא התכונן. לו רק היתה בידו טבעת בה היה מארס אותה.
לפתע הוא קם על רגליו, ניגש לקצה השטיח שעליו היה מונח על השולחן וכרע על ברכיו. לואיז עצמה את העיניים בתחושה מעורבת. הוא הולך לעשות לי בושות. הוא הולך לעשות לי הצגה מול כל באי בית הקפה. הדוקטור לא התכוון לעשות הצגה. הוא רכן את הגדילים של השטיח, תלש מהם כמה חוטים, גלגל אותם לטבעת וניגש אליה. הוא הגיש לה את הטבעת ולחש, זו טבעת האירוסין שלנו. ללא אומר היא ענדה את הטבעת על אצבעה ואמרה, לעולם לא אסיר את הטבעת הזאת מעל האצבע.

חודשיים אחר כך, כאשר הם עמדו להינשא, היתה טבעת החוט שחורה ודביקה. אי אפשר להשאיר אותה על האצבע. מצד שני, בשום אופן אי אפשר להסיר ולזרוק את טבעת האירוסין. בני הזוג טיכסו עצה והחליטו. הם הלכו לצורף מפורסם וביקשו שיצרוף להם טבעת נישואין מיוחדת.
בתוך טבעת הנישואין, צריכה להיות טבעת החוט. הצורף הסתכל עליהם כאילו יצאו מדעתם ופסק :אי אפשר. שלושה צורפים אחרים השיבו את פניהם ריקם.
הצורף החמישי שכנראה היה מוכשר יותר סיפר להם שאמנם קשה לכרוך את טבעת החוט בתוך טבעת הנישואין, אבל לא בלתי אפשרי. הוא ביקש סכום עצום על העבודה. סכום שהם שילמו בשמחה. מתחת לחופה, אחרי הטקס, הרימה לואיז את האצבע הענודה והיא יכולה היתה לראות חוטים מבצבצים מתוך הטבעת העגולה המושלמת.

עשר שנים של נישואים מאושרים עברו על השניים. בעשר השנים האלה נולדו שני ילדים. הדוקטור עלה בסולם הדרגות בבית החולים גם אם לא לבש את החולצה הלבנה היפה ביותר שלו באותה הלוויה.
עשר השנים האלה נגדעו כאשר גלה השאח לקהיר ומת בגלות. כאשר חומייני היגיע מצרפת ותפס את השלטון במהפיכה האסלאמית שלו. כל מי שהיה מקורב מידי לשאח חיפש דרך לצאת מאיראן. דוקטור פייזולה עזב את המדינה דרך הגבול היבשתי עם תורכיה. משם הוא נסע לניו יורק וחיכה בבית של פרוויז ופרוונה עד שלואיז תצטרף אליו.
לואיז ארזה את עצמה ואת הילדים וידעה שהיא לא יכולה להוציא כסף, תכשיטים או כל רכוש אחר. היא לא רצתה להגיע לארץ החדשה כשהיא ענייה.
היא מכרה תכשיטים ושטיחים וקנתה תמורתם יהלומים. את היהלומים היא טמנה בעצמה בעקבי הנעליים שלה.
על גחלים של יהלומים הלכה לואיז בשדה התעופה כאשר כל הזמן מקנן הפחד בליבה. הנה יתפסו אותה. הנה יאסרו אותה. מה יהיה על הילדים שלה אם היא תיתפס. מה יהיה על בעלה. היא עברה את כל שלבי הבידוק והעלייה למטוס. רגע לפני העלייה למטוס ניגש אליה שוטר ואמר:כמה חבל שאת מוציאה את היהלומים האלה מהארץ שלנו. היא התאבנה. ידעה שהקיץ הקץ על החלומות שלה. על החיים שלה. על העתיד שלה. היא הרימה את האצבע, הסתכלה על הטבעת, ראתה את החוטים המבצבצים ונישקה את אצבעה. ככה היא נפרדה מבעלה. היא עצמה את עיניה והניחה את שתי הידיים על ראשי שני הבנים. חיכתה לגזר הדין של הגורל.
למה את עוצמת את העיניים שאל השוטר, פתחי את העיניים. תני לי להביט פעם אחרונה בעיני היהלומים שלך לפני שתוציאי אותן מהארץ שלנו.
כמה שניות עברו לפני שהבינה שהוא מתכוון לעיניים שלה ואין לו מושג על מה שקורה בעקבי הנעליים שלה. היא פקחה את העיניים, החזיקה את ידי הבנים. בפיק ברכיים עלתה למטוס.

בניו יורק היא פגשה בבעלה. אחרי שהות של כמה חודשים בניו יורק הם עברו ללוס אנגלס, פרמו את העקבים, מכרו את היהלומים וקנו בית קטןופתחו מרפאה קטנה.
הם הרגישו שהם מתחילים לשחזר את האושר והחיים הטובים של טהרן. הבית הקטן הוחלף בבית גדול יותר, המרפאה הקטנה שגשגה למרפאה גדולה יותר, נולדה עוד בת, הילדים נשלחו ללמוד רפואה והצטרפו לעסק המשפחתי.
באחד הימים, הלך דוקטור פייזולה בדרך להלוויה של רופא עמית בלוס אנג'לס.. בעודו הולך הרגיש ביד שטופחת על הכתף שלו. הוא פנה לאחור וראה איש מבוגר. אתה זוכר אותי? שאל האיש המבוגר. הדוקטור הסתכל והסתכל ולא זיהה. אני הצורף שצרף את טבעת הנישואין שלך אמר האיש. דוקטור פייזולה היה מאושר. הוא תפס בחוזקה את שתי הידיים של האיש ואמר :"אין יום שאני ואשתי לא מברכים אותך על טבעת האירוסין שכרכת בתוך טבעת הנישואין שלנו. אין יום שאנחנו לא חושבים על כך שהמזל שלנו וההצלחה שלנו באה בגלל שתי הטבעות שכרוכות זו בזו"
האיש הצורף משך את שתי הידיים שלו, צעד שני צעדים אחורה ואמר בקול מוזר "אתה דוקטור, אתה איש משכיל. אתה מאמין שאפשר לשים חוט בתוך טבעת זהב, אתה חושב שחוט יכול לעמוד בטמפרטורה של התכת הזהב? אני רימיתי אתכם. ביום ששניכם, זוג צעיר ומאושר יצאתם מהחנות שלי בטהרן ידעתי שאני נבל. אז הייתי צריך את הכסף. אבל הכסף ההוא התחיל לגרום לי יסורי מצפון כבר אז. ארבעים שנים אני סוחב איתי את יסורי המצפון האלה. אני רוצה להיפטר מהם."
האיש שלה מתוך כיס המעיל שלו קופסא קטנה ופתח אותה. בתוך הקופסא היה מונח גוש קטן ושחור. "הנה טבעת האירוסין שלך. שמרתי אותה. לא היה לי אומץ לזרוק אותה . שנים אני מחפש אתכם והנה מצאתי . קח את החוט ששייך לך. קח את הכתובת שלי, אנא שלח לי איזה חשבון שעולה על דעתך, את חשבון הרמאות וגניבת הדעת, את חשבון עוגמת הנפש שאני גורם לך עכשיו. אנא סלח לי ותן לי ללכת לעולמי בשלום".

בערב הסתכלה לואיז על הטבעת שעל האצבע. איזה מטומטמת אני, היא אמרה בקול רם. ארבעים שנה אני חושבת שאני רואה חוטים מבצבצים מתוך הזהב. ככל שהיא הסתכלה והפנתה את האצבע ימינה ושמאלה, היא כבר לא ראתה שום חוטים.
הם פחדו. אולי כל ההצלחה, אולי החיים הטובים שלהם, הם פרי האמונה העיוורת בטבעת שיש בה גם זהב וגם חוט. אולי עכשיו, כשהם יודעים שבטבעת יש רק זהב והחוט הוא חתיכת לכלוך שנדדה בכל העולם, יתהפך עליהם גלגל המזל. המזל הטוב שנכנס מהדלת יעזוב אותם מהחלון והחיים שלהם שוב ישתנו.

כל הלילה ישבו וחשבו. בבוקר הם כבר טיכסו עצה והחליטו. הם הלכו למפעל רהיטים והזמינו שולחן גדול לחדר האוכל שלהם. עבור השולחן הם הזמינו חיפוי זכוכית. דרישה אחת היתה להם. הם מסרו את תכולת הקופסא הקטנה ולתדהמת בעלי המפעל, ביקשו שיטביעו את מה שהיה בה במרכז לוח הזכוכית. הם ביקשו שההטבעה תעשהבנוכחותם. לא היה אכפת להם המחיר. העיקר שהדבר נעשה.

כל פעם שמגיעה עוזרת חדשה לבית שלהם, היא מנסה לנקות את שולחן הזכוכית. יש על השולחן כתם אחד שהיא לא מצליחה להסיר. דוקטור פייזולה שרואה את המאמצים שלה, קם ממקום מושבו ואומר לה, אל תתאמצי, הכתם לא יורד, ככה קנינו את השולחן. והיא עומדת נדהמת, זה נכון מה שאמרו לי על הפרסים. איפה הם קנו את השולחן הזה? יד שנייה? פגם ביצור?