פעילויות למורים

מורות זה קהל קשה, מורות זה קהל נפלא.
ביום ראשון של סוף יוני 2020 כשהגל השני של הקורונה מסתובב באוויר הגעתי למסעדה “הדרומית” בבאר שבע על מנת להופיע במסיבת סיום של מורות מבית ספר בערד.
כל אמן יודע שמסעדה זה סיוט. כל אמן יודע שהוא לא יכול לצאת בשלום מהופעה במסעדה. אבל הימים ימי קורונה, ההופעות מצומצמות אם בכלל יש. וכבר קשה להיות מפונקים ובררנים.
על אף הימים הקשים, הצבתי תנאים. אני מופיעה רק אחרי שכולם כולם כולם גמרו לאכול. המלצרים לא מסתובבים, החדר הפרטי במסעדה מופרד משאר המסעדה והמורות לא יושבות מסביב לשולחן אלא בכמה שורות מול המציגה (שזו אני).
אחרי שסיכמנו בעל פה, העלינו את הסיכום על הכתב והייתה לי תקווה שיהיה בסדר גמור.
הגעתי, עליתי לקומה השנייה, החדר הפרטי במסעדה. מול שני שולחנות ארוכים ישבו כעשרים מורות. היה ברור שרק עכשיו סיימו ארוחה מושחתת. על השולחן היו טונות של שאריות סלט, שיפודים, ציפס, פיתות ושתייה קרה.
אני, שיש לי פוזה ויש לי כבוד, אמרתי למנהלת שבבקשה, לפני שאתחיל, שינקו ויפנו את השולחנות.
רב המלצרים אמר שזה יקח ארבעים דקות. המנהלת אמרה שאם מחכים ארבעים דקות חלק גדול מן המורות תלכנה הביתה כי הן צריכות להשכיב את הילדים שלהן לישון.
בעייה. להופיע לפני שולחנות קטסטרופה, או לחכות שינקו ולהופיע לפני חצי מהצוות?
אחרי שהתלבטתי ביני לבין עצמי, החלטתי שלא תמיד יש לי פוזה ולא תמיד יש לי כבוד והחלטתי להתחיל, על הציפסים, על שאריות השיפודים, על צלחות הסלטים החצי ריקות.
בהתחלה היה לי ממש קשה כי העיניים שלי הלכו בעצמן לכיוון שאריות האוכל. סתם כתרגיל, חשבתי שאפשר לספר חלק מן הסיפורים בעיניים חצי עצומות ולספר לעצמי שהשולחנות נקיים נקיים ופרושות עליהם מפות לבנות. לא תאמינו איזה כוח שכנוע יש לי. תוך כדי שאני מספרת שכחתי מן השולחנות, אפילו לא שמתי לב שמפעם לפעם יד מורתית נשלחה לקחת איזה ציפס קטן.
וזה כבר לא היה חדר קטן במסעדה, אלה כבר לא היו מורות שיושבות מסביב לערימות של שאריות אוכל.
סיפורים, שמקשיבים להם, יוצרים משהו קסום. יצאנו מן החדר הצפוף והמבולגן והפלגנו לפרס, לבית הגדול עם הבאר בחצר, לקריית גת, אל הגיגית שעליה היתה אימא רוכנת ומשפשפת על קרש את הכביסה, אל החדר בבית של מאיר טוביאנה שבו קרתה הנשיקה הראשונה שלי שנגמרה בקטסטרופה ואל הספורטיאדה באילת שם קיבלתי מדלית זהב בשחייה אפילו שאני לא יודעת לשחות.
אחרי שנגמרה ההופעה וחזרנו למציאות הדי מלוכלכת, הופיע המלצר ובמטה קסם, תוך חמש דקות (לא, לא ארבעים), פינה את כל השולחנות, הביא שתיה חמה ועוגות ואז התחיל האפטר פרטי, שבו כל מורה סיפרה את הסיפור שלה, ואני, רק בגלל שהמדונה של מערכת הקול עוד היתה עלי, הנחיתי את המורות ועודדתי אותן לספר.
ואז, ראיתי בפעם האלף, שבכל מקום שבו תיזרק אבן, או שיפוד, יש אנשים עם סיפורים מרתקים. הסיפורים האלה שוכבים חבויים במעמקי ההכרה ורק אחרי שמיעת סיפורים אישיים של אדם אחר (במקרה הזה, אני) נפרצים המעיינות ושופעים החוצה. אז כמו שאמרו, כל העולם במה, וכל איש הוא סיפור.

יום המורה - הפעלת חדר מורים

יום המורה הפך בשנה האחרונה לאירוע מרגש שמביע את הערכת ההורים לצוותים החינוכיים.
אם אתן מחפשות דרך מיוחדת להביע את הערכתכן – אני מזמינה אתכן לבחור  תוכן איכותי ומקורי שיהפוך את יום המורה לאירוע בלתי נשכח!
הרצאות לחדר מורים, הפעלת חדר מורים, סטנדאפ למורים, פעילויות למורים – את כל זה תקבלו ממפגש קרוב ומרתק עם עדנה קנטי, אהבה וצרות אחרות.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן