רק אחרי ההופעה, כשמדברים (באמת שאין דבר מרתק יותר מאשר לדבר עם אנשים מבוגרים) את רואה שמולך יושבת חתיכת היסטוריה של אנשים שלא קראו היסטוריה בספרים אלא על גופם.
ישנם הגמלאים של הערים הגדולות, המטופחים, המשכילים מאוד, התובעניים לעיתים. ישנם הגמלאים של הפריפרייה, המושבים, הקיבוצים, עם הידיים המסוקסות, עם הקמטים שיותר משהגיל העניק אותם, השמש אחראית להם. יש בהם מין שקט של אנשי עבודה וכפיים, שבערוב ימיהם, באים למועדונים שהמועצות האזוריות בונות ומתחזקות עבורם.
יש סוג אחר של גמלאים, לא אלה של דיור מוגן, הופעה בפורים במושב אורה ליד ירושלים, התפעלתי מכך שכל הנשים, בוכריות, פרסיות ומרוקאיות, הקשיבו לרכזת התרבות ובאו מחופשות בתחפושות מקוריות, לא כאלה שקונים בקניון. הבעתי את ההתפעלות מהתחפושות בפני הרכזת והיא ענתה "מה קרה לך, אף אחת לא התחפשה, אלה הבגדים שלהן".
אלה גם אלה, ממרומי הגיל שלהם, יודעים להקשיב ולהעניק למי שיושב על הבמה יותר משהאיש על הבמה נותן להם.