גם אחרי שסיימת את כל ההתארגנות, הבמה מוכנה, מערכת הקול עובדת ואפילו התאורה היא בול לטעמך, גם אז המורות ממשיכות לצחקק, לפטפט ולזוז ואז את מחפשת בראש את הממציא של מערכת הקול בשביל לברך אותו ולהגיד לו בלב שרק בשביל האירועים האלה טוב שהוא קיים. גם אם הן רק עשרים נשים והמזמינה אומרת לך שלא חייבים מערכת קול, את, שאת למודת ניסיון, יודעת שאין דבר כזה לא חייבים מערכת קול. יש רק דבר אחד שישתיק את ההמולה הלא שקטה שעושה בזזזים באוויר, ואת יודעת שאפשר לבקש מהן עשר פעמים להתיישב כי כבר מתחילים ואת יודעת שלא יעזור, ואת בכלל לא כועסת עליהן, כי את יודעת שהן עובדות קשה ומאומץ ושאין להן זמן בהפסקות לדבר זו עם זו, והנה יש אירוע של מורות וזה הזמן הכי מתאים להתעדכן בכל הרכילויות, לספר את כל מה שכואב, אבל את יודעת שהן לא התכנסו פה כדי לדבר בינן לבינן, ויש לאירוע הזה תוכן ואת היא התוכן ואת חייבת כבר להתחיל. ואז את מצמידה את המיקרופון של המדונה לפה וזורקת לחלל ההומה איזה משפט שהוא אמנם חלק מן ההופעה אבל לא שייך לכלום, כי את יודעת שאת חייבת להושיב אותן איכשהו כדי שהערב לא יגמר בבכי גדול.