חז"ל לא כתבו את הפתגם הזה, היה טוב אם היו כותבים.
שבת בבוקר, שיעור פילאטיס במכון.
כל אחד צריך לקחת מזרן מהמתקן שבתמונה. המזרנים בצד אחד של המתקן נגמרו וקשה להגיע לצד השני.
סובבתי את המתקן בזמן שבחור שאני לא מכירה ניסה לקחת מזרן.
אמרתי לו שיחכה שנייה כי אני מסובבת את המתקן כדי שיהיה קל יותר.
מסתבר שהבחור שם את המזרן לידי. מסתבר שצפוף מידי.
שאלתי אותו אם אני יכולה להנדס אותו לשנייה אחת ואם הוא יכול לזוז קצת הצידה כדי שלבחורה שלידו יהיה מקום.
"בטח את יכולה להנדס אותי. מהבוקר את מהנדסת אותי" הוא אמר.
קפאתי.
קפאתי כי מיד נזכרתי בטיול בסיני לפני ככה וככה שנים.
בטיול בסיני המדריכה ידעה הכל על השבר הסורי האפריקאי, התרבות הבדואית וההר הגבוה. לא היה לה מושג במטבח.
החברה של הטיולים סיפקה מוצרי מזון, גזיות וסירים והקבוצה היתה צריכה לבשל לעצמה בעיקר את ארוחות הערב.
מיד ראו שהמדריכה הולכת לאיבוד במטבח.
אני, שכנראה ככה נולדתי, תפסתי פיקוד. אתה תשטוף, את תקלפי, אתה תחתוך, את תטגני
וככה יצאו ארוחות ערב לפחות סבירות.
המדריכה לא הפסיקה להגיד כמה היצלתי אותה וכמה אני מדהימה. גם המטיילים נראו מבסוטים.
בסיום הטיול המדריכה עשתה סבב סיום, כל אחד צריך להציג את מי שיושב מימינו. מי שהיציגה אותי אמרה מילים שכמו שאתם רואים עד היום לא שכחתי.
"אני עדנה קנטי. אני שתלטנית. אני אוהבת לקחת פיקוד. אני אוהבת להגיד לאנשים מה לעשות"
נדהמת הסתכלתי סביב וראיתי שהיא לא היחידה שחושבת ככה.
כל אלה שעשו כל מה שביקשתי כל ימי הטיול ונהנו מאוכל מדהים, דווקא, התעצבו מתחת לשפם על השתלטנות שלי.
ההערה של הבחור במזרן החזירה אותי לסיני ולעלבון של ערב הסיום והתחלתי לעשות חיקור נפש על ההתנהלות שלי כל השנים.
נזכרתי שגרנו בשכונת נווה שרת בתל אביב. שכונה שהשכנים הקרובים לנו היו כמה מפורסמים מעולם הפשע. חיפשתי בית פרטי, מצאתי את הבית שאני גרה בו עכשיו, בשכונה נפלאה בנווה נאמן הוד השרון.
לא היה לנו מספיק כסף, היינו צריכים לקחת משכנתא.
בעלי פחד, הוא לא הסכים לקנות את הבית החדש.
מאחר ואני ראיתי את הפוטנצייאל הנפלא למשפחה: להחליף דירת שלושה חדרים בבית בן 7 חדרים וחצר גדולה בהפרש שלא ממש גדול.
ומאחר שהוא פחד מהמשכנתא,
איימתי עליו שאני אחתום לבד על הקנייה וזה יחייב גם אותו.
בסוף קנינו את הבית בהוד השרון ובעלי היה קם כל בוקר עם שיר בלב ומלטף את הצמחייה בחצר.
אם לא היה מתבייש, היה מנשק לי את כפות הרגליים.
מאיפה זה בא לי? כמו תמיד, מאימא.
גרנו בקריית גת. אימא, אבא, שבעה ילדים וסבא יוסף.
הבית היה ממש קטן ואנחנו היינו ממש עניים, אבא עבד בעבודות יזומות בייעור.
בניגוד לשכנות שישבו בבית וגידלו ילדים, אימא, שפעם היתה תאילנדית, עבדה בחקלאות, משך שלוש שנים היא קטפה וזרעה במושבים ובקיבוצים הסמוכים.
אחרי כמה שנים היא חסכה קצת כסף, החליטה לקנות ולפתוח חנות במרכז המסחרי. אבא פחד (כבר אמרו שנשים מתחתנות עם אבא שלהן). הוא לא הסכים. אימא לא שאלה אותו, קנתה את החנות. החנות היתה הצלחה מסחררת. כבר לא היינו עניים, אימא הצליחה לשלוח שבעה ילדים ללימודים אקדמאיים.
אני לא זוכרת אם אבא שלי קם כל בוקר עם שיר בלב או אם הוא נישק לה את כפות הרגליים.
מכל הסיפורים האלה צריך איזה מסקנה לא?
אם את חושבת שאת חכמה ואת יודעת מה לעשות בעניין קריטי כמו החלפת בית או קניית חנות שתשנה את גורל המשפחה, תהיי כוחנית ושתלטנית ותעשי מה שטוב ליקירייך ולך.
אם מדובר בהזזת מזרנים או השתלטות על מטבח בטיול, יותר טוב תתאפקי, שבי בצד ותני לדברים להתנהל מעצמם. העולם לא ייפול אם לא תקומי להציל אותו במקרים האלה.