ברחוב שדרות גת בקרית גת העניים גרו בבתי ה"רכבת" עם גינות שעל אף קוטנן גידלו בהן התושבים הרבה מאוד מהתוצרת החקלאית שצרכו משך השנה. בעיקר אני זוכרת את החרשוף שהשכנות המרוקאיות גידלו ובישלו ואימא שלי, בתמורה למתכונים של מאכלים פרסיים למדה מהם את סודות החרשוף.
העשירים, זאת אומרת ניצולי השואה מרומניה ופולין גרו מולנו, מעבר לרחבה מרוצפת עפר, בבניינים בני שלוש קומות ולא גידלו כלום חוץ מפרחי פלסטיק על הפסנתר. למה אני אומרת רחבה מרוצפת עפר. כי זה באמת מה שהיה, במה שיכול היה להיות גינה מטופחת, גן שעשועים או מזרקה, היה שטח גדול, נקי מכל טיפוח או צמח, חוץ מקוצים שפעם בשנה עלו באש. שם שיחקנו מחניים, גומי, שלוש מקלות (אז מקלות היו שלוש) ובעיקר גולות. היינו חופרים באצבעות ערומות גומות קטנות ומשחקים גולות. מי שיודע, זוכר, שהיינו צריכים לצלוף את הגולות לגומות.
הסיפור עכשיו הוא לא הצליפה אלא הגומות עצמן. אחד החלומות החוזרים ונשנים שלי, כמעט מידי לילה, היה שאני חופרת גומה למשחק ומגלה תוך כדי חפירה מטבעות של עשר אגורות. לפעמים היו בחלום שלושה מטבעות ואם החלום היה נדיב אלי במיוחד, היו שם עשרים או שלושים מטבעות. מאחר והחלומות שלי היו בכל זאת קמצנים, הם אף פעם לא לקחו אותי לאיזו חנות על מנת לממש את הזכייה. כשהייתי מתעוררת הייתי ממשיכה בעצמי את החלום והולכת לקיוסק לקנות שרשרת של סוכריות (נדמה לי שעלה שלוש או שלושים אגורות) או גולות חלביות שמשום מה ערכן היה גבוה במיוחד ואם החלום היה ממש נדיב, הייתי קונה אפילו בובה, או חולצה חדשה.
הזיכרון המתוק של מטבעות עשר אגורות שפורצות כמו נפט בטקסס מן האדמה החפורה בציפורניים שלי, כמעט ונעלם,
עד שחזר אלי השבוע.
עשיתי סדר באחד מן הארונות וגיליתי שאחד מארבעת הילדים שלי זרק משך שנים מטבעות קטנים לתוך צנצנת, היו בצנצנת גם סנטים ומטבעות של יורו ואפילו שטרות פולניים. אבל אף אחד מהם לא ריגש אותי כל כך כמו האוצר הנפלא והמקשקש של מאות מטבעות של עשר אגורות. כמות כל כך גדולה שאף חלום ילדות שלי לא פירגן לי.
הנכדה שלי, שמסיבות אחרות לגמרי התפעלה מן האוצר, ערבבה אותם כדי לשמוע את הצלצול ואני חשבתי שאז, בימים ההם, של החלומות, לא האמנתי שיגיע יום אחד ויהיו לי כל כך, כל כך, הרבה מטבעות של עשר אגורות. אני חושבת שאם הייתי מוצאת חבילה גדולה של מאות דולרים כרוכים בגומייה, לא הייתי מתרגשת ככה.
ואז חשבתי על חלומות. הנה חלום ילדות שהתגשם לי בגדול, בענק. הוא מרגש אותי אבל בשום אופן לא משמח אותי. איפה היו מאות המטבעות כשיכלו לעשות אותי כל כך מאושרת?
מה שווים החלומות שלנו אם כשהם מתגשמים כבר אין לנו צורך בהם?
