עגלת קניות עמוסה, עמוסה עמוסה בתור לקופה בחנות חצי חינם בהוד השרון. מאחרי הפסטות, האורז, הקטניות, בצק לפיצה והשימורים והקפואים שמעתי "שלום עדנה". "שלום" אמרתי לה. מצטערת, לא זוכרת מאיפה אני מכירה אותך".
" את לא אמורה להכיר אותי אבל אני מכירה אותך ומעניין שדווקא עכשיו כשנזכרתי בך, עברת לידי".
לא זכרתי, אבל זה לא מפליא, גם אנשים שאני ממש מכירה אני לא תמיד זוכרת. היא הזכירה לי.
"לפני שנה הזמנו אותך להופיע בסניף שלנו בעבודה לרגל יום האישה הבינלאומי (אני לא אכתוב איפה, כי לא ביקשתי רשות), סיכמנו מחיר, ואפילו שלחנו הזמנה. סוכם שההופעה תתקיים בלובי של מקום העבודה ושכל אחד יביא כיבוד מהבית.
יומיים לפני האירוע סיפרה מישהי בעבודה שהיא הייתה במסעדה מדהימה, במרפסת פתוחה על שפת הים ושגם האוכל וגם המקום היו חגיגה ממשית. אני, כיושבת ראש הוועד התלהבתי מההתלהבות שלה ופניתי אל המסעדה לקבל הצעת מחיר. הסתבר שאין לנו תקציב גם למסעדה וגם להופעה. החלטנו לוותר על ההופעה והלכנו על המסעדה. לא אגיד לך שהאוכל לא היה נפלא אבל אני רוצה להגיד לך שלמחרת בבוקר שאלתי את עצמי אם עשיתי עסקה טובה. באמת אכלתי טוב ונפלא, אבל, האם חווית האוכל הייתה שווה לי ולחברים בעבודה יותר מחוויה של סיפורים והופעה? מה נשאר לי מהמסעדה? עם מה הלכתי הביתה חוץ מאשר הרגשה של כבדות ואולי גם קצת צרבת?"