מאז, בכל פעם, כאשר אני עולה על הבמה של מלון יערות הכרמל, אני מודיעה לקהל שאני מבינה את המצוקה שלהם, יודעת שהם עייפים מאוד ויודעת שיחד עם זאת הם לא רוצים להפסיד את ההופעה.

אני מרשה להם, מעל הבמה הגדולה, לעצום עיניים, "אפילו אתה בשורה השנייה", להירדם חמש או עשר דקות, להחזיר לעצמם את הכוחות שלקחו הברכה, הג'קוזי והאוכל המשובח, ואז להתעורר חזרה ולהיות איתי עד סוף ההופעה.
אני מבטיחה להם שאני לא אעלב ובכל מקרה אעלב יותר אם יקומו ויצאו ומפצירה בהם להרגיש נוח ולהירדם אפילו מול העיניים שלי, ובלבד שהם יהיו איתי בסיפור האחרון על הנשיקה הראשונה שנגמרה בקטסטרופה, כי עד היום כואב לו.

בגרפולוגיה תעסוקתית מדברים על כך שכתב היד שלנו הוא כמו רנטגן לאישיות שלנו, רואים בו את כל התכונות והיכולות ובין היתר את המודע והתת-מודע שלנו. מה אנחנו מחצינים ומה מסתירים, לפעמים אפילו מעיני עצמנו, מה מניע אותנו ומה מעכב, מה הנפש שלנו רוצה.

ואכן… יש כל מיני סיבות שבגללן אנשים לא מקשיבים בהופעות או הרצאות, יש כאלה שמוטרדים מן החיים, הילדים, הפרנסה והבריאות, ושום דבר לא ירכז אותם אל הבמה. יש כאלה שעסוקים בכאב כל שהוא ושום דבר אחר לא יכול לקחת את המקום של הכאב, ויש כאלה, שמבלים במלונות מפנקים והם עייפים מעודף פינוק. במקרים כאלה, אם האמן מוותר בטיפ טיפה על האגו שלו, מבין אותם ומכריז שלא אכפת לו שישנו קצת ובלבד שיחזרו אליו. במקרים כאלה, כולם מרוויחים, גם הקהל וגם האמן.  גם ברפואה משלימה ובלימודי נטורופתיה מתייחסים לאדם כמכלול ומבינים שכל דבר משפיע עליו כולל כמובן חוסר שינה.

ויש את הסוג האחרון, אלה שנולדו לא מקשיבים, אף פעם לא הקשיבו ואף פעם לא יקשיבו.  בשבילם צריך פתרונות אחרים שאולי כוללים תואר ברפואה.