את הלחם של בת שבע פגשתי במסיבה של שילה. ומיד התאהבתי. שאלתי אותה איפה היא קנתה לחם כך כך טעים, היא אמרה בגאווה: אני הכנתי.
גם אני רוצה לאפות , אמרתי, זו משאת הנפש שלי, לאפות למשפחה עוגת שמרים, פיצה ביתית, חלה מתוקה או לחם כל כך טעים. בטח היא אמרה, אני אלמד אותך, אבל זה תהליך, כי זה עשוי עם מחמצת. האמת היא ששמעתי פה ושם את מילת הקסם מחמצת גם עבור לחם וגם עבור בצק לפיצה. יש מחמצות שעוברות דורות על גבי דורות בתוך ומחוץ למשפחות. ואפילו יש מחמצות שמקורן איפשהו ביערות בצפון גרמניה מלפני ארבע מאות שנה.
חמושה בסבלנות חיכיתי עד שבת שבע הודיעה לי שמחר היא מביאה לי מחמצת. לא שאלתי כמה דורות עברה המחמצת הספציפית הזאת, אבל מה שבטוח טיאטאתי את המדרגות של הכניסה לבית, לך תדע, אולי זה מחמצת עתיקה ממשפחת אצולה. שלא תחשוב עלי רעות. אני יודעת שברפואה טבעית אומרים שהתסיסה של הלחם כדאי שתתבסס על מחמצת טבעית, ולא על שמרים מעובדים – אז גם אני רוצה!
בת שבע הביאה את המחמצת בקופסא קטנה. שאלתי אם אפשר להתחיל לאפות. מה פתאום היא אמרה, קודם צריך להאכיל את המחמצת שבוע.
הסבירה לי שביום הראשון מאכילים אותה במאה גרם מים ומאה גרם קמח, ביום השני והשלישי אותו דבר, ביום הרביעי מאה וחמישים, וביום החמישי כבר מאכילים אותה בשלוש מאות גרם מים ושלוש מאות גרם קמח. יש לך משקל מטבח שאלה בת שבע? לא אין לי, אז הלכתי וקניתי משקל משוכלל במאה ושיבעים שח. כל פעם צריך להוציא את המחמצת מהמקרר. להאכיל, לערבב, להשאיר בחוץ שעתיים ואז להכניס למקרר. ככה עשיתי כל השבוע, והמחמצת הלכה וגדלה. מסתבר שאין לי בבית קופסא שתכיל את המחמצת שהולכת ותופחת. הלכתי לקנות קופסת פלסטיק גדולה עם מכסה וכתבתי עליה: נא לא לגעת, שייך רק למחמצת. ביום של השלוש מאות הייתי צריכה לנסוע לבאר שבע. האכלתי את המחמצת שעתיים קודם וחשבתי שאכניס אותה למקרר ממש לפני הנסיעה.
אבוי, שכחתי להכניס אותה למקרר. ינקלה לא עונה לנייד ולא עונה בבית. אני נוסעת עם רגשות אשמה. איך עשיתי את זה למחמצת. מי יודע איזו שרשרת נפלאה של דורות אני עומדת לקטוע עכשיו בגלל שאני מבולבלת. החלטתי שאחרי שאסיים את ענייני, לא אלך לישון בבאר שבע כמו שתכננתי, אלא אטוס הבית לדאוג לתינוקת. אבל בשתיים עשרה בלילה כבר הייתי עייפה וחשבתי שאם אני אהרג על הכביש מרוב עייפות אז בטוח לא יהיה מי שידאג למחמצת. כל הלילה התגלגלתי במיטה ובבוקר בחמש תפסתי סוף סוף את ינקלה שאמר שהוא הבין ששכחתי וכבר בלילה הכניס אותה למקרר. אוףףף. ניצלתי.
קבעתי עם בת שבע שביום שבת בשעה ארבע נאפה סוף סוף את הלחם.
איך לשים את הקמח שאלתי את בת שבע, היא אמרה שמספיק עשר דקות לישה, אבל כמובן שפוד פרוססור שמכיל וו לישה יכול לקצר את התהליך. לפוד פרוססור שלי יש בקושי פרוססר, אז הלכתי וקניתי באלף ומאה שקלים פוד פרוססור עם וו לישה.
יצאתי בבוקר לטיול ביער בית קשת, לא הייתי יוצאת ביום כל כך חגיגי לטיול, אלמלא היה זה טיול לזכרה של טלילה, האישה של אלכס, שגדלה בבית קשת, ונפטרה לא מזמן. אני בטיול וראשי בלחם. לפני שהגענו לשיא של הטיול, שזה כמובן הפיקניק, ארזתי את עצמי, טסתי הביתה והגעתי בזמן. בת שבע באה בארבע וביחד הכנו את הבצק עם קמח לבן, קמח מלא ומים, וכמובן רק חלק מן המחמצת. מפני שאם נשתמש בכולה, איך אני אצור שושלת מחמצת לבית קנטי. שמנו אחר כבוד את החלק הנותר מן המחמצת במקרר בשביל הדור החדש, והתחלנו סוף סוף ללוש. בת שבע אומרת שהווי לישה של קנווד לא כל כך מתאימים אז לשנו ביד ולשנו ביד. בת שבע שהמוצא שלה הוא כנראה באותם יערות עתיקים בגרמניה, לשה במיומנות של תימניה במאפיה בראש העין.
זהו, אמרתי לה, אפשר לאפות. לא היא אמרה, הבצק צריך לישון. נו אם המחמצת צריכה לאכול, הבצק לא צריך לישון? מרחנו בשמן קערה גדולה, ליטפנו את הבצק, עטפנו במגבת והשכבנו לישון. אחרי שלוש שעות חזרה בת שבע עם שתי חולצות ישנות אך מכובסות של הבן שלה. היא אמרה לא לדאוג מהכתמים, כתמי זיעה לא כל כך יורדים בכביסה, אבל הבטיחה לי שהחולצות נקיות. היא גם הביאה שתי קופסאות עגולות ששייכות לשכנה שלה, טוניק, בדרך כלל היא נותנת בקופסאות האלה אוכל לכלבים, אבל אלה קופסאות מלפני האוכל לכלבים.
חתכנו את הבצק לשניים, היא הראתה לי איך מקפלים ומכניסים פנימה ומעגלים ומקמחים, שמים את החולצות הנקיות על אף רמזי הזיעה בתוך הקופסאות של האוכל של הכלבים שכנראה עוד לא השתמשו בהם לצורך הזה, קימחנו את החולצות ושמנו שתי ככרות בצק על הקמח שעל החולצות שבתוך הקערות, ועטפנו. ינקלה ישב בסלון ושאר בקול מלא ריר, מוכן כבר?
לא, אמרה בת שבע, כדאי לך לתת לזה לתפוח עוד שעתיים, אחר כך לשים במקרר ובבוקר לחרוץ בהם שלושה חריצים כדי שלא יתבקעו, להדליק את התנור למקסימום טמפרטורה למשך חצי שעה, לאפות חצי שעה, להנמיך למאה שמונים לעוד עשרים דקות.
ואז? שאלתי למודת ניסיון…
אה, אמרה בת שבע, אז אפשר לאכול.
המסקנה שלי מכל הסיפור הזה שמכל העניין של גן עדן נדפקתי פעמיים.
גם ילדתי בעצב בנים,
ואני גם אוכלת לכם בזיעת אפיים, גם הזיעה שלי, וגם הזיעה של הבן של בת שבע.