אחד באפריל שנמשך…שלוש שנים!

עדנה קנטי | מספרת סיפורים, פעילות גיבוש ערכית ומלאת הומור או חוג בית מהנה

האם האחד באפריל יכול להימשך שלוש שנים?


אתם בוודאי לא מכירים את לילך ואלן, אבל אתם בטח מכירים את הטבע האנושי, רק בגלל שאתם מכירים את הטבע האנושי, אתם תאמינו לסיפור הזה על האחד באפריל שנמשך שלוש שנים.
לילך ואלן היו נשואים מספר שנים, אלן היה שכיר במוסד ציבורי ולילך תובעת משטרתית.
אבא של לילך היה מראשוני ההוגים של תמ”א 35 – הוא היה קונה גגות בתל אביב, בעזרת קשרים כאלה ואחרים, מסדר לעצמו אישורים ועל הגגות האלה היה בונה דירות גג שנמכרו בכסף יפה. זה היה בשנות השמונים, כאמור, הרבה לפני ה”תמות” למיניהן.
אבא של לילך היה אלמן בן שישים, עשיר גדול, אבל קמצן גדול לא פחות. הוא לא נתן לזוג הצעיר יותר ממאה אלף דולר בשנה, כסף כיס, שלא הספיק להם לאורח החיים שהם חשבו שמגיע להם, אבל לא חסך מעצמו מסיבות, נסיעות ובנות זוג שגילן לא עלה על 28.

הפרסי הצליח

נעזוב לשנייה את לילך ואלן והאבא ההולל ונלך אל שני האחים שלי יוסי ודוד שהיו סטודנטים באוניברסיטת תל אביב.
הם שכרו דירה מגברת מבוגרת מאוד, שלא לומר זקנה, ברחוב התנאים ברמת אביב. המחיר הממוצע של דירת שלושה חדרים ברמת אביב היה אז 500 דולר (איפה הימים ההם?). הם שכרו את הדירה במחיר 400 דולר והתנאי היה שהם לא יציקו לה עם קלקולים וצביעה בדירה. ככה הם חיו להם בדירה שהחוזה שלה חודש משנה לשנה, טיפלו בכל המחלות של הדירה ושילמו שכר דירה מופחת.
כמו בכל הסיפורים, גם בסיפור הזה מצטלבות דרכיהם של הגיבורים.
באחד הימים ביקרו בבית שלי לילך ואלן, תוך כדי הביקור שלכם קפץ לביקור גם אחי יוסי שסיפר שממש עכשיו הוא חוזר מביקור בבית החולים אצל בעלת הבית הזקנה שלהם. אלן התפלא ושאל “למה אתה מבקר אותה” ויוסי אמר כלאחר יד “לך תדע, אולי היא תשאיר לי בירושה את הבית”.
אלן העיף מבט קצר באישתו וקצת התרגז מהעובדה שאחי יוסי עומד לרשת דירה ברמת אביב בלי שהוא בכלל צריך לישון עם הזקנה, והלך הביתה עם טעם קצת חמוץ בפה, כאילו אחי כבר זכה בדירה.

כעבור זמן מה,
הזקנה נפטרה והיא אכן השאירה ירושה לשני האחים שלי. היא השאירה להם את שלושת הבנים שלה שעשו סדר בניירות שלה וגילו שהיא השכירה את הבית לשני סטודנטים, נוכלים צעירים שעשקו את אימא שלהם ושכרו ממנה ב-400 דולר לחודש, דירה ששוויה לפחות 500 דולר.
אצו רצו היורשים לבית המשפט ותבעו את האחים שלי על סך של מאה דולר לחודש, כפול 36 חודשים.
התנהל משפט ארוך, מייגע ועיקש.

באחד הימים פגשה לילך את אחי יוסי בבית המשפט, הוא השתתף באחד הדיונים האינסופיים בעניין העושק של הזקנה והיא הייתה שם מכורח עבודתה.
לילך שאלה את יוסי מה הוא עושה שם ויוסי סיפר שהזקנה אכן מתה ויש בעיות עם היורשים שלה.

לילך היא לא סתם עורכת דין תובעת במשטרה, לילך יודעת לעשות חשבון של אחד פלוס אחד ולהסיק מסקנות.
אלא, שהפעם אחד ועוד אחד יצא לה חמש. היא הגיעה הביתה בתום יום העבודה שלה וסיפרה לבעלה שהפרסי הצליח. הזקנה מתה והשאירה את הרכוש שלה לאחי ועכשיו הבנים שלה תובעים את הירושה לעצמם.
אלן הנפעם והנרגש שראה שהחזיון שהוא חזה רוקם עור וגידים, החליט עוד באותו ערב לקפוץ אלינו הביתה ולשמוע מקרוב על גודל הזכיה.

העלילה מסתבכת

מיד כשנכנס אלן אלינו הביתה, הבנו, אני ובעלי מה שממש כואב לו, וסיפרנו לו, שאכן, האחים שלי ירשו את הדירה ברחוב התנאים ברמת אביב, מאחר ואילן היה עוד קצת רעב, סיפרנו לו גם על הפנטהאוז שלה, שנמצא לא רחוק משם וגם הוא כלול בירושה.
אבל וחפוי ראש הלך אילן הביתה, רק בשביל לחזור למחרת ולשמוע שבירושה המדוברת היה גם בנין מגורים שלם במאה שערים.
אילן לא התמהמה והיציע לחלק את הדירות שבבניין  לשתיים או שלוש דירות כי ידוע שהחרדים יודעים לגור בצפיפות והם ישלמו כל מחיר כדי לגור במאה שערים.

תוך מספר חודשים עלה מספר הנכסים שאחי ירש, הבית בפסגת הכרמל, הנחלה במושב בני ציון ואפילו מפעל נעליים ביפו. על מפעל הנעליים הזה אני ממש רוצה להתעכב. מסתבר שמפעל הנעליים הזה שוכן ממש סמוך לחוף הים, עד כדי כך שאת הנעליים שמניחים בחוץ לייבוש, לא מניחים בצד מערב שמא הגלים ירטיבו אותם, אלא בצד המזרחי. אלן כל כך התלהב שהיציע לפרק את המפעל, ובשותפות יחד איתו, לבנות בית מלון ביפו שיש לה פוטנציאל תיירותי נפלא.

ככה היה מגיע אילנו אלן מפעם לפעם ומתעדכן ברשימת הנכסים, כדי שלא יתבלבל, היה לו אפילו קלסר קטן ובו מפה של כל המדינה, על המפה הוא סימן את כל האתרים שאחי ירש, סימון כחול היה עבור אתרים כמו הדירה בכרמל שאפשר להשאיר בדיוק כמו שהיא וסימון אדום לאתרים כמו המפעל ביפו והדירות במאה שערים, שיש לשפר או לשנות על מנת להגדיל את הרווח.

שישאר בנינו

רק שתדעו לכם שאני לא קמצנית,
אני אחד מהאנשים הנדיבים ביותר בעולם. אם נופל לידי משהו טוב, אני מיד מחלקת אותו עם החברים הטובים והמשפחה. כמובן שלא השארתי את העונג מסיפורים לאלן רק לעצמי, סיפרתי לכל החברים וכל פעם שאלן בא להתעדכן, היו אצלי עוד חבר או שניים שעזרו לנו להסתדר עם סבך הנדלן שנפל לידיים של אחי. כך שאירועי “קלסר הנדלן של אלן בעניין הירושה של יוסי” הפך להיות אחד הבילויים היותר מהנים שלנו. לא פעם השתתף באורגיית הנדלן הזאת גם אחי יוסי שמצד אחד הלך והסתבך עם היורשים בבית המשפט, מצד שני, מצא עונג בלהיטות של אלן להיות שותף במיזמים העסקיים.

הסיפור הזה היה נמשך עד היום אלמלא באחד הימים, במסיבת נדלן ממש מוצלחת בבית שלי, השתתפו אלן, אישתו לילך, כמה חברים, וגם אחי יוסי. אלא שהפעם, באופן יוצא מן הכלל השתתפה גם אישתו של אחי, סמדר, שישבה ושמעה באזניים נפעמות על ירושת הענק שבעלה ירש ועל המיליונים שנפלו לידיו כפרי בשל. לאחר מסיבה מוצלחת מאוד הלכו כל הנוכחים שמחים וטובי לב.
לא כולם היו שמחים וטובי לב.

בשעה שתיים בלילה צלצל הטלפון שלי, על הקו היה אחי יוסי. לא היה ברור אם הוא בוכה או צוחק.
מיד כשנכנסו לרכב בדרכם הביתה הוא הבין שיש איזו סערה נוראית בפתח. כשהיגיעו היתה, היגישה לו אישתו מזוודה וציוותה עליו לארוז ולעזוב ברגע זה ממש את הבית. וככה היא אמרה לו
“אני התחתנתי איתך, יש לי דירה אחת בפתח תקוה, מיד הצהרתי על הרכוש הזה בפניך והדירה הזאת היא עכשיו הרכוש של שנינו, מעולם לא הסתרתי ממך שקל או אגורה והייתי פתוחה אתך לגמרי. והנה, אתה יורש מליונים ולא מספר לי כלום. מה התכוונת לעשות? לקחת את כל הכסף ולעזוב אותי? אז בבקשה, קח את כל הבגדים שלך וצא מהחיים שלי”.

כל ההסברים של יוסי לא עזרו הוא סיפר לה שכבר שנים אחותו מלעיטה את אלן בסיפורי בדים שהיא ממציאה אבל זה לא שכנע את סמדר. איך זה יכול להיות, היא שאלה, כולם יודעים על הירושה הזאת, אחותך, בעלה, החברים שלהם, כולם כולם, וכמו האישה הנבגדת בסיפורים, האישה היא האחרונה לדעת.
שעות היא עמדה על דעתה, שעות הוא ניסה לשכנע אותה שמדובר בבדיחה שמנשכת כבר זמן רב מידי, אפילו לטעמו, והיא לא השתכנעה.

לבסוף, על אף השעה הממש מאוחרת, הם החליטו להתקשר אלי והיא עמדה על כך שידברו גם עם בעלי “כי ידוע שעדנה היא שקרנית והיא תעבוד גם עלי”.
גם אני לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. שעה ארוכה סיפרתי לה את הסיפור כפי שאני מספרת לכם כאן, בסופו של דבר הערתי את בעלי שהוא לא שקרנית כמו אישתו וגם הוא סיפר לה את האמת.

לבסוף, אחרי שהיא השתכנעה, היא ביקשה לדבר איתי שוב ואמרה “איזו פדיחה, ממש לא נעים לי שעשיתי כזאת סצנה, ולא נעים לי שחשדתי בבעלי. אני מבקשת ממך רק בקשה אחת, שתשמרי את הסיפור הזה בסוד, שלא יצא החוצה, שישאר רק בינינו”.
אז כמו שאתם רואים, שפתי חתומות.

השארת תגובה