הסיפור על האיש הבוכה בקתדרלת נוטרדם

עדנה קנטי | מספרת סיפורים. רעיונות לערב גיבוש עובדים או תוכן מקורי ל- ערב צוות לעובדים

הוא מצא חן בעיני אימא שלי. קודם כל הוא היה מהנדס. חוץ מזה, הבת כבר מזמן עברה את פירקה ומי שיקח אותה שיקח. היא שכחה שגברים גרושים זה סוג ב, אבל כשהבת כבר מתקרבת לגיל הבלות (29) אין מה לבדוק בציציות.
הוא ממש ממש אוהב אותי. הוא חשב שאני נפלאה, מצחיקה, מקורית וסקסית. כל זה בחבילה אחת. רק מה, הוא לא יכול להתחייב. היו לו גירושין קשים והוא נשבע לעצמו שלעולם הוא לא יפול בפח הזה שוב.
מרוב שהיה לו קשה להתחייב, הוא המשיך את כל מערכות היחסים המסועפות שלו עם נשים מגבעת שמואל ועד פריז, ויחד עם זה הוא מבטיח לי שאני האחת היחידה, המיוחדת והבלתי נשכחת.
אני נמצאת במערכת יחסים שבין תקווה למימוש אהבה לבין המנטרה “אני לא יכול להתחייב”.
המוצא היחידי שמצאתי לי היה לברוח ממנו. לנסות לשכוח אותו. לנסוע למקום רחוק ולחזור עם ראש ולב נקיים. המקום שבחרתי לברוח אליו היה פריז.
כמה ימים הסתובבתי מסוממת ובוכה ברחובות פריז, עד שבאחד הימים נכנסתי לקתדרלת נוטרדם שמשום מה, בצהרי היום, היתה די ריקה.
על אחד הספסלים ישב בחור צרפתי צעיר ומרר בבכי. אני, שמנת הדמעות שלי כמעט היגיעה אל סופה, ושידעתי מה יד מנחמת יכולה לעשות ללב שבור, ניגשתי אליו, הנחתי את ידי על הכתף שלו.
הוא, שמעולם לא ראה אותי ולא היכיר אותי, כרך את זרועותיו סביב מתני, הניח את הראש שלו על בטני והגביר את הבכי שלו תוך כדי כך שהוא מספר שלפני זמן ממש קצר הוא נפרד מאהובתו בשדה התעופה בפריז.
היא היגיעה מקליפורניה במסגרת חילופי סטודנטים. היה להם רומן נפלא שארך שנה. בתום שנה היא החליטה לחזור לביתה כשהיא מבהירה לו שהיתה לה שנה נחמדה מאוד ושהיא מודה לו על כך שעזר לה להתגבר על הריחוק מהבית. היא לא לקחה את הרומן ברצינות בה הוא לקח אותו.
והנה, עכשיו, ממש עכשיו הוא נפרד ממנה בשדה התעופה והוא בא לפרוק את אשר על ליבו לפני האלוהים ומצא את הבטן שלי מולו להישען עליה ולבכות עוד יותר.
אני סיפרתי לו על ה”לא יכול להתחייב שלי”.
הנה אנחנו, שני זרים גמורים זה לזה, נאחזים וכרוכים זה בזה בקתדרלת נוטרדם. הוא יושב ומחבק את מתני, ואני דומעת על הראש שלו.
אחרי שנגמרו המעיינות משני הצדדים, פרקנו את החבילה, אני יצאתי מן הכנסיה והוא נשאר לשבת. המשכתי בשיטוטים ברחובות פריז וידעתי שבמקרה שלו, הבחורה מראש לא התכוונה לסיפור אהבה רציני. במקרה שלי יש אהבה אמיתית משני הצדדים, רק שאני צריכה להלום במקומות הנכונים ולזכות באושר שלי.
חזרתי הביתה נחושה וחזקה. נפלתי עליו עם כל הכוח ששאבתי מהכנסיה ומהבחור. בדצמבר 1983 נישאנו, נולדו לנו ארבעה ילדים שרוב הזמן הם בסדר והוא אהב אותי עד יומו האחרון אפילו שלא כל הזמן היגיע לי.
בטו באב 2016, אחרי שלושים שנות נישואין הוא נפטר.
כמו שהוא אמר, היה לו קשה להתחייב לאורך זמן.

השארת תגובה