שעור בחשבון

עדנה קנטי | מספרת סיפורים, תוכן ערכי ומקורי: פעילות גיבוש חוג בית, הרצאות חוגי בית

האשה שלי ידעה מתמטיקה יותר טוב מכל אחד אחר בעולם אמר רפי והוציא עוד קופסא של עוגיות. תאכלו, תאכלו הוא אמר, אני אפיתי. לי אסור לאכול סוכר וקמח, אבל אתם חברל’ך, תהנו מכל ביס. זה היא לימדה אותי לאפות

היינו בטיול רגלי בהרי אלדלאר בטורקיה. שניים עשר אנשים בגילאי ארבעים וחמישים ורפי אחד, בן שבעים ושתיים שהוציא בפסגת כל הר, בחנייה תחת כל עץ או ליד כל מפל, קופסא של עוגיות נפלאות מעשה ידיו.

ביום האחרון, אחרי עוגיות השקדים סיפר רפי את הסיפור שלו.

לפני חמש שנים, הוא אמר, התגלתה אצל אשתי מחלה סופנית. מכל הבדיקות הבנו שעם טיפול כימותרפי ותרופתי היא תחיה שלוש שנים. בלי זה יש לה בקושי שנה וכל מיני עשבים ורפואה משלימה יכולים להקל קצת על החיים.

אישתי, אמר רפי, היתה מורה למתמטיקה. היא ידעה לעשות חשבון טוב טוב. ובאופן הכי מדעי היא חישבה וגילתה ששנה אחת מאושרת שוקלת הרבה יותר משלוש שנים בבית חולים מחוברת לצינורות מקיאה ומקריחה.

אז היא אמרה לי שהיא רוצה לעשות מה שעושים הצעירים. היא רוצה דרום אמריקה. אני אהבתי אותה כל כך שהייתי מוכן לנסוע איתה לקוטב. נסענו. כשהרגישה טוב הלכנו לטרקים. כשלא הרגישה טוב נשארנו במוטלים, והיא לקחה כל מיני דברים. עשבים, צמחים,  לא, צוחק רפי, היא לא פחדה להתמכר. אני לא לקחתי. אני רק שמרתי עליה. שמרתי עליה בזמן שצחקה שלושה ימים רצופים ואחר כך ישנה שני ימים רצופים. שמרתי עליה בזמן שהיא ראתה צבעים וצורות. אבל אחר כך הפסיקה. אמרה שחבל לה לחיות את המתנה שיש לה, את השנה הזאת, בהזיות. היא רוצה את החיים האמיתיים.

אחרי שמונה חודשים חזרנו הביתה והיא כבר היתה חלשה מאוד והשתמשה הרבה במשככי כאבים. אבל לא נכנעה. היא הכניסה אותי למטבח ומשך חודש לימדה אותי לבשל את כל המאכלים שהילדים והנכדים אוהבים. את כל התבשילים, את כל המאפים. אחרי חודש היא אמרה שהיא חושבת שאני כבר מומחה.

ביום שישי היא אמרה שהזמינה את שני הבנים, נשותיהם והנכדים ואת הבת, בעלה והנכדים לארוחת ערב. אני הולכת לקרוא היא אמרה לי. אתה תבשל.

הילדים והנכדים אמרו שזאת הארוחה הכי טעימה שסבתא בישלה ולא האמינו כשאמרתי להם שאני בישלתי.

אחרי שנפרדה מכולם ונישקה את כולם בכוונה רבה, נשארנו לבד. “אני חושבת שמילאתי את כל החובות שלי, לעצמי ולמשפחה” היא אמרה לי. אני כמו מטומטם, הבנתי רק אחר כך מה היא אומרת. היא הלכה להתרחץ, לבשה בגד לילה יפה. הלכה למיטה ונפטרה.

מאז , כל שישי, באים כל הילדים והנכדים ואני מבשל להם. זאת היתה הצוואה שלה, שהמשפחה לא תתפורר ולא תפסיק להיפגש בגלל שהאמא הגדולה כבר איננה.

כל פעם שאני מגיש את העוגיות שהיא לימדה אותי לאפות, אני מרגיש איך הרוח הטובה שלה עוברת בינינו ומחייכת.

השארת תגובה