בומבה של מלחמה

עדנה קנטי | מספרת סיפורים, אטרקציות לגיל השלישי, מתנות לגיל השלישי, בידור לגיל הזהב


זה סיפור על עיטור העוז שקיבלתי במלחמת יום הכיפורים. על הצלת חיי המפקדת שלי תחת אש.


כשהייתי בצבא שרתתי במקום סודי בהחלט בדרום שמייצרים בו טקסטיל . המקום היה כל כך סודי שהחיילים לא גרו במתקן שבו שרתו, אלא בעיירה סמוכה. בבניין ארוך שחולק למגורי חיילים ולמגורי חיילות. אפילו המגורים היו סודיים לגמרי. לכן שרתנו בבגדים אזרחיים ולא במדי צה”ל. כל יום הסיעו אותנו מהבניין הארוך למקום העבודה/השרות.


ואז, באמצע השרות הצבאי פרצה מלחמת יום הכיפורים.


עבודת החיילים במתקן ההוא הופסקו. אנחנו החיילים, הושארנו במגורים בלב העיירה בלא כל תעסוקה.


אז כמו ילדים בני שמונה עשרה ותשע עשרה, קמנו לקראת הצהריים. הקשבנו לרב אלוף במילואים הרצוג שסיפר בטלוויזיה ברהיטות על מהלכי המלחמה. שמענו על חציית התעלה, על נפגעים, על הפצצות, ועל רכבת אווירית של תחמושת ששולחת אלינו ידידתנו הגדולה מעבר לים. אבל כל זה לא נגע לנו. היינו כמה מאות חיילים זרוקים באמצע עיירת פיתוח שתמיד מנומנמת ועכשיו היסטרית ומבוהלת.


כל לילה, פצחנו במסיבות סוערות באמצע הלילה, מיד אחרי שרב אלוף הרצוג הלך לישון.


השכנים המבועתים, שיקיריהם גוייסו למילואים או היו בשרות סדיר אמיתי, עם נשק ומדים, פרצו לילה אחד למסיבה, הפכו אותה והתלוננו בפני פיקוד העורף על החיילים שבמקום למות בעד ארצם הם פותחים מוסיקה בקולי קולות באמצע הלילה.


פיקוד העורף, שהבין שאי אפשר להשאיר ככה מאות אנשים צעירים בלי תעסוקה, פקד עלינו ללבוש תכף ומיד מדי א’. להתייצב בחדר האוכל וללמוד כל מה שיש ללמוד על לוחמת אב”כ: לוחמה אטומית, ביולוגית כימית. אחרי קורס שארך יומיים, חולקנו לזוגות, כל זוג קיבל קלסר ובו הנחיות לפעולה באם תיפתח עלינו מלחמת אב”כ. את הידע הזה היינו אמורים להעביר לאזרחי העיירה.


זוגות זוגות, לבושים מדי א’ חדשים שמעולם לא נלבשו לפני כן. דפקנו על הדלתות של אזרחי העיירה כדי להביא בפניהם את בשורת מלחמת האב”כ. בגלל שהייתי ברדקיסטית צוותו לי את המפקדת שלי. מה שבטוח בטוח.


חגיגיות ורציניות דפקנו על הדלת הראשונה ברשימה. גברת עם סינר פותחת את הדלת. “גברת אבוטבול?” אנחנו שואלות. גברת אבוטבול, עם הסינר והמחתה ביד, רואה את שתי החיילות עם מדי א’, עם קלסר ביד. בגלל המחשבות שרצו לה בראש, היא התעלפה ונפלה.


מר אבוטבול יצא מהחדר למשמע החבטה, ראה את מה שראתה אשתו, את החיילות במדים והקלסר, החוויר ושאל בגמגום מה…מי…מה זה…


והמפקדת ענתה בנעימות: אנחנו בעניין האב”כ.


החיוורון בפנים של אבוטבול הפך להיות אדום עז והוא שאל בחרון: בשביל זה, בשביל אב”כ עשיתם ככה? והצביע על אשתו השרועה מעולפת. המפקדת, נאמנה לתפקידה פתחה את הקלסר והתחילה להסביר. אבוטבול רץ להביא גרזן והניף אותו עלינו. בשבריר שנייה הרגשתי שחיינו בסכנה וסחבתי משם במהירות את המפקדת בעודה מסבירה על קשיים בדרכי הנשימה. וככה, בקור רוח הצלתי את חיי שתינו.


נו? מי אם לא אני צריך לקבל את עיטור העוז על הצלת חיי מפקד בעת סכנת חייים?

השארת תגובה