הגעתי לרחוב ככה וככה.
התקשרתי.
אמרה: "תתקדמי לכיון זה
ומשם לשם 
ומשם דלת כחולה גדולה שלא כתוב עליה כלום".
אני אמורה לפתוח את הדלת,
ללכת אל מאחורי הבניין,
לצלצל בפעמון,
תיפתח עוד דלת,
לרדת ארבע מדרגות,
שם, אחרי עוד דלת, תחכנה לי הנשים.

עשרים נשים ישבו מולי והקשיבו והקשיבו.
ההקשבה שלהן הייתה שונה.
כשסיפרתי על סיפור האהבה ועל טבעת האירוסין העשויה חוט, אמרה מישהי, אהבה, אהבה, עד הסטירה הראשונה. וכל הנשים, שהיו שקועות עם כל הקרביים שלהן בסיפור האהבה, התרגזו שמישהי החזירה אותן באחת למציאות וגערו בה שתיתן להן להמשיך ולשקוע ולו לזמן קצר.

בסוף ההופעה שאלה מישהי אם היא יכולה לחבק אותי, ברור שהסכמתי.
עד מהרה עמד תור ארוך לפני בהמתנה לחיבוק. חיבקתי אותן בחזרה כשאני קצת דומעת וקצת מודה ליקום על המזל הטוב שלי. גם שאף אחד לא מרביץ לי, וגם שזכיתי לשמח אותן. תוך כדי החיבוקים, לחשה לי זאת שהזמינה אותי באוזן, "כמה מגיע לך עבור הוצאות נסיעה"? הסתכלתי עליה ואחר כך על התור המחבק ושאלתי אותה אם היא מכירה תשלום שיהיה דומה ולו במקצת לתשלום שאני מקבלת ברגעים אלה ממש.