מספרת סיפורים

עדנה קנטי, סטנדאפיסטית

*שם:  
*טלפון:  
אימייל:  
*הערה:  


  • הופעות לגמלאים

    מאתיים וחמישים גמלאים ישבו מולי בבית יד לבנים ברעננה. ההופעה התחילה בשעה אחת עשרה בבוקר ביום שבת שמשי, בשתיים עשרה ורבע שאלתי אותם "כמה זמן עוד יש לי", והרבה אנשים בקהל צעקו "זה בסדר, יש לך עוד שעתיים".

    אלה הרגעים שבהם אני מרגישה שהגובה שלי הוא לא 1.56 מטר. אני מרגישה שאני נוגעת בתקרה.

    אין ספק שזה ממש כיף להופיע בפני אנשים מבוגרים. קודם כל, את מרגישה ממש ממש צעירה.

    הרבה פעמים אני הולכת לדיור מוגן, מרכז יום, או מועדון גמלאים ואומרת לעצמי "כשאני אגדל, זה מה שאני רוצה להיות". נשים מטופחות, חלקן הגדול כבר איבדו את בן הזוג, אבל עדיין השערות מסודרות טיפ טופ, הצפרניים עשויות והאודם משוח כהלכה. גם הגברים עם הקרחת והשלייקס נראים לא רע וכאילו הם לא עברו שואה, מלחמות, קשיים וצער.

    רק אחרי ההופעה, כשמדברים (באמת שאין דבר מרתק יותר מאשר לדבר עם אנשים מבוגרים) את רואה שמולך יושבת חתיכת היסטוריה של אנשים שלא קראו היסטוריה בספרים אלא על גופם.

    ישנם הגמלאים של הערים הגדולות, המטופחים, המשכילים מאוד, התובעניים לעיתים. ישנם הגמלאים של הפריפרייה, המושבים, הקיבוצים, עם הידיים המסוקסות, עם הקמטים שיותר משהגיל העניק אותם, השמש אחראית להם. יש בהם מין שקט של אנשי עבודה וכפיים, שבערוב ימיהם, באים למועדונים שהמועצות האזוריות בונות ומתחזקות עבורם.

    אלה גם אלה, ממרומי הגיל שלהם, יודעים להקשיב ולהעניק למי שיושב על הבמה יותר משהאיש על הבמה נותן להם.

    מנהלי אירועים,  וועדי עובדים, מועדון גמלאים הזמינו עוד היום אירוע בלתי נשכח לגמלאים.

BizMakeBiz פותח ע"י